יונתן ווינברג הוא יועץ אסטרטגי ומלווה תהליכי למידה במגזר הציבורי והחברתי, עובד במרכז דדו לחשיבה צבאית בין־תחומית, מנטור בתוכנית הציבורית בקרן מנדל ישראל ויועץ ושותף ב־DNAidea.
ערך: ישי ריבלין
במאמר Creating High Impact Nonprofits טענו המחברים, הת’ר גראנט ולסלי קרוצ’פילד, כי ‘ההבדל שעושה את ההבדל’ בין עמותות אפקטיביות במיוחד לעמותות ‘רגילות’, קשור ביכולת של עמותה לפרוץ את גבולות הארגון, ולרתום קהילה רחבה לשינוי, לאור השליחות של העמותה.
על מנת להניע שינוי חברתי שפורץ את הגבולות של הארגון, יש שני מרכיבים מרכזיים שארגון או יוזמה אזרחית צריכים לפתח: סיפור והתארגנות. שני המרכיבים מזינים זה את זה אך גם מצויים במתח זה מול זה. הסיפור משקף את מטרות הקהילה או העמותה, החזון שלה, הצורך בה בעולם, והשינוי שהיא חורטת על דגלה. הסיפור והערכים ‘המיתוגיים’ ישקפו את עוצמת העניין והמשיכה של הקהילה.
השאלות היסודיות בהקשר של בניית קהילת שינוי המשתקפות בסיפור הן:
יצירת ההזדהות בשאלות הללו, מובילה את מי ששומע את הסיפור לשאלה הרצויה: איך מצטרפים?
כשמדברים על ארגון והתארגנות, נוח לנו לחשוב על מכונה או צבא: על חלוקת תפקידים ברורה, גזרות ומשימות. זה נראה יעיל יותר. אבל יש בכך בעייתיות כשמדובר על קהילה לשינוי חברתי. קהילת שינוי זו לא עבודה. אנשים מצטרפים כי הם מרגישים שהנושא הזה הוא חלק מהם, חלק מהאישיות שלהם, והאתגר הוא שהחלק הזה, המייצר ערך חדש בעולם, יהיה משמעותי וממלא.
בתהליך למידה שנערך עם היחידה להתנדבות ומעורבות בחברה למתנ”סים, ניסו לאבחן יחד את השינויים בתופעת ההתנדבות, במיוחד ביחס של ארגונים אליהם. למול היחס הזה, אפיינו את גישת המתנ”סים שבפעילותם מצליחים לייצר רשת ענפה של פעילים סביבן, והעמדנו את התפיסות, זו מול זו:
המושג המרכזי שדורש פיתוח משמעותי – הוא מושג הרשת. המשמעות של רשת מובחנת מתוך מבנה של מערכת היררכית. ברשת, כל יחידה מתקשרת עם יחידות אחרות ומוצאת את דרכה להשפיע ולייצר שינוי. זה שונה מאוד ממבנה היררכי, בה יחידה מקבלת תפקיד ו’חיול’ מלמעלה. היכולת לאפשר לרשת להתפתח קשורה לבהירות במטרות ובייעוד של הקהילה. כך נוצר מעין ‘בלגן מאורגן’.
מקרה בוחן מרתק, שמשקף את התפיסה הזו הוא מיזם TOM: Tikun Olam Makers. המיזם פותח בידי עמותת ‘ראות’ שעוסקת בחדשנות חברתית, ומחבר בין אנשים עם מוגבלויות לבין אנשים עם יכולות טכנולוגיות. המיזם צמח בקצב מהיר, ותוך שנים בודדות הוקמו 35 קהילות בעולם, סביב ‘מאקתונים’ – אירועים בני שלושה ימים שנועדו לייצר פתרונות טכנולוגיים לאנשים עם מוגבלויות.
מי שהוביל את הקמת המיזם בארבע שנותיו הראשונות היה ארנון זמיר, שסיפק תמונה מעניינת שמשקפת את התפיסה שהנחנו כאן.
הסיפור: ההתפתחות של TOM לאירועים, קהלים ושותפים חדשים, הייתה באמצעות הסיפור שהופץ פעמים רבות דווקא בידי משתתפים ואנשים ששמעו ממנו, הם היו צריכים להשקיע יחסית מעט בשיווק אקטיבי כי הסיפור עצמו חזק מאוד.
הסיפור יכול להיות מסופר בשפה של מדיניות בצורה הבאה:
“עשירית מהאנשים בעולם הם אנשים עם מוגבלות. בארה”ב, 54 מיליון איש, מוגדרים ‘חיים עם מוגבלות’, מתוכם X עם מוגבלות מהותית. להרבה מהם אפשר לתת לאנשים כלים שיעזרו להם. יותר משמונים אחוז מאוכלוסיית היעד בעולם לא מקבלת את ה’טכנולוגיה המסייעת’ הדרושה להם, בגלל היעדר יכולות כלכליות, או בגלל אי כדאיות הייצור (צורך איזוטרי של אנשים בודדים). אנו מחברים בין אנשים עם יכולות טכנולוגיות לאנשים עם מוגבלויות ומפתחים את הפתרונות. זה אפשרי היום יותר מאי פעם, לאור התפתחות ה’קוד הפתוח’ וההפצה של מדפסות תלת ממד“.
הטקסט מספר סיפור בצורה טובה אבל הסרטון ביוטיוב עושה עבודה יותר טובה. אדם רואה את האירוע ורוצה להיות חלק ממנו, או להקים אירוע כזה אצלו בקהילה.
סרטון מספר סיפור הרבה יותר טוב, ומראה את ההזנה והחיבור בין מרכיב ‘הסיפור’ של TOM לבין מרכיב ה’התארגנות’. TOM אינו מומחה במדפסות תלת־ממד או במוגבלויות, למרות שכבר יש לו לא מעט ידע בעניין, אלא הוא מומחה בלייצר את החיבור בין שני הקהלים הללו, באופן שמאפשר יצירת אבי טיפוס ומקדמים טכנולוגיה מסייעת.
בהתארגנות של TOM ניתן לומר שמומשו מספר עקרונות ייחודיים שגרמו לצמיחה האקספונינציאלית שלה:
על אף האמור, ההחלטה הדרמטית ביותר של TOM הייתה להיות ארגון שמחולל קהילות, ארגון שמניע התארגנויות (Second Tear Organization) שמחברות בין ‘מייקרים’ (אנשים שיש להם יכולות ליצור במרחבים פיזיים וטכנולוגיים) לבין אנשים עם מוגבלויות, ולא ארגון שמפעיל אותם. ההחלטה הזו נבעה מהשליחות והרצון להשפיע על חייהם של כמה שיותר אנשים עם מוגבלויות. המחיר היה להפיץ את הידע שנרכש. כדי לעשות זאת היה צריך לעבד ולארגן את הידע התפעולי הייחודי ש־TOM צברה במהלך השנתיים־שלוש הראשונות.
כל המידע על יצור אירוע ‘האקתון’ והמבנה שלו, גיוס חסויות וכסף, יצירת הפניה למייקרים, ו’חילוץ’ הצרכים של אנשים עם מוגבלויות נכתב ב־TOM BOOK ואף הופצו סרטוני הדרכה שאפשרו לקהילות ולקבוצות מייקרים בכל העולם לייצר אירועי TOM מא’ ועד ת’. מדובר בהימור עצום שהיה כרוך ב’איבוד’ הבעלות על הידע, ואולי אף גם על הבלעדיות והיכולת לגייס שותפים ופילנתרופים, אך מבחינת המחויבות לצורך החברתי, ברור שזו הייתה החלטה נכונה. ההחלטה אפשרה ל־TOM להפוך למעין ‘ארגון שדרה’ שתומך באירועים בכל רחבי העולם. העניין כמובן יצר תחרות, אך בראייה כוללת תחרות ביחס לסוגיה החברתית היא טובה.
הנקודה האחרונה מבדלת בין קהילה אקטיבית לקהילה גאוגרפית. קהילה אקטיבית תשאף בדרך כלל לגדול כמה שיותר, לעומת קהילה גאוגרפית שמכוונת לקבוצת ייחוס, שיש לה גבולות יחסית ברורים. TOM הוא מיזם ייחודי מאוד, אבל ביחס לתופעה או אתגר חברתי, כל התארגנות היא הקשרית ו’ייחודית’ והיא צריכה לפתח מנגנון והתארגנות שמתאימים למיזם ולסביבה שבתוכה פועלים. מיזם שתומך במשפחות עם ילדים בסיכון, יפתח מנגנון והתארגנות שונים ממיזם שעוסק בקידום שבילי אופניים.
דוגמה מעניינת היא עמותת נתיב בטוח, שפעלה כדי להפחית את תאונות הדרכים ולשפר את תרבות הנהיגה של אנשים באמצעות אכיפה אזרחית בדרכים. המיזם בנוי על אפליקציה וטכנולוגיה שפיתחה העמותה, המאפשרות לנהגים לתעד עבירות תנועה חמורות תוך כדי נהיגה, באופן אמין ובטוח. הנהגים ממקמים את הטלפון הנייד שלהם על השמשה לפני תחילת הנהיגה, והאפליקציה מצלמת ומארגנת את המידע ומאפשרת שליחה של עבירות תנועה לאגף התנועה במשטרת ישראל.
בציר ‘הסיפור‘ המיזם היה צריך לענות באופן מאוד ברור על שורה של שאלות מתבקשות כמו: למה אזרח צריך לעסוק בבטיחות בדרכים? זה תפקיד המשטרה! אתם רוצים שנהיה שטינקרים! ולפצח את ‘המודל המנטלי’ (הסיפור שהמשתתף מספר לעצמו) ביחס לנכונות שלו להשתתף במיזם.
נתיב בטוח ידעו לענות על השאלות הללו. נכון יותר לומר שהמיזם צמח מתוך התובנות הללו: למדינה לעולם לא תהיה אפשרות להציב ניידת בכל מקום, טכנולוגיות הצילום של פלאפונים יכולות לכסות על הפער הזה, ומדובר בסוג עבירות שנכון לרתום למאבק בהן את החברה האזרחית (civic participation).
ביחס למודל המנטלי, הזיהוי של אוכלוסיית היעד, אליה כוונה אפליקציית הצילום של המיזם, היא של נוסעים קבועים, או אנשים שנמצאים שעות רבות על הכביש, כך שהפוטנציאל שלהם לזהות עבירות תנועה חמורות גבוה משל אחרים. בנוסף, מכיוון שהם נמצאים הרבה על הכביש יש להם אינטרס מוגבר שהכביש יהיה מקום בטוח גם עבורם.
לגבי ה’שטינקריות’, המיזם מראש נבנה כך שרק עבירות מסכנות חיים יישלחו לאכיפה משטרתית. בעבירות שאינן מסכנות חיים תשלח התראה לנהג, מבלי לערב את המשטרה. כך במודל המנטלי – אני לא שטינקר, אני מציל חיים, וביחס לעבירות קלות יותר, אני ‘אח גדול’ שנותן הערת אכפתיות לאח הקטן מבלי לערב הורים. המסר שהעמותה מנסה להעביר הוא שדיווח על עבירות תנועה המסכנות חיים באופן ישיר הוא החובה האזרחית של כל אחד מאיתנו, בדומה לחובה לדווח על ניסיון תקיפה, הטרדה מינית וכיו”ב.
מרכיב נוסף בהתארגנות הייחודית של נתיב בטוח היה בהקמת ‘מועצה ציבורית’: עמותה אינה חייבת להקים מועצה ציבורית, אך מקימי העמותה הבינו שכדי להצליח בשדה הסבוך של תאונות הדרכים הם חייבים שורה של שחקנים חזקים שיפתחו להם דלתות. דלתות מול המשטרה, הממשלה, חקר התאונות ועוד. לכן הם הקימו מועצה שהעמידה לרשות העמותה את המוניטין שלהם, ואת המומחיות שלהם. במועצה היו בכירים לשעבר במשטרה, פרקליט מדינה לשעבר, מנכ”לית מכון התקנים לשעבר, חוקרים בכירים בתחום ועוד. המועצה וחבריה תרמו רבות ליכולתו של המיזם להתחבר באופן מהיר ויעיל לגורמי אכיפת החוק.
במובן זה המיזם שיקף את החיבור בין הסיפור לבין ההתארגנות. לסיפור היו מרכיבים נוספים שתרמו, כמו העובדה שבניגוד לטכנולוגיות רבות שפותחו בשנים האחרונות הטכנולוגיה הזו פותחה מתוך עמותה, עניין שהקל על המשטרה לאמץ אותה, ובכך שהמיזם פותח מתוך סיפור אישי וטרגדי של עו”ד יאיר נתיב, היזם שייסד יחד עם חברו, עו”ד זמר בלונדהיים, את העמותה.
