המדריך מבוסס על הרצאתו של ישי ריבלין, עורך דין במחלקת הליטיגציה של פורום קהלת. ישי עוסק בליטיגציה אזרחית על כל גווניה, בעיקר בתובענות ייצוגית, וכן מתמחה בתפר שבין משפט לעמותות והשפעה אזרחית.
ערך: אילון אביאור
מאמץ משפטי מצומצם אך מדויק יכול לקבע החלטה או תקדים שיפוטיים לפרק זמן ארוך. זאת מכיוון שתחום המשפט אינו תחום כה דינמי, וקביעה משפטית יכולה לעמוד בתוקפה במשך תקופה ארוכה – במיוחד בהקשרים ציבוריים.
החלטות בתי המשפט נתפסות כתוצר של הליך מקצועי נטול משוא פנים, ומשקפות את שלטון החוק. לפיכך, קביעה משפטית לטובת גורם מסוים מעניקה לגיטימציה ציבורית משמעותית לגורם זה, ומציבה אותו בצד של החוק והצדק.
כוחה האדיר של מערכת המשפט נובע גם מכוחם של שומרי הסף המשפטיים – הרבה לפני ההליך המשפטי עצמו. כך, כל גוף ציבורי כפוף לייעוץ המשפטי שלו, היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, ואלו מטילים וטו או משנים החלטות מקצועיות בשל החשש כי הללו ייפסלו על ידי בית המשפט. משמעות הדבר היא שהיועצים המשפטיים מהווים את “ידו הארוכה” של בית המשפט, ומשתדלים לפעול באופן שיצמצם את הסיכוי שהמדיניות שנקבעה תיפסל על ידו.
בהתאם, חלק מן הפרקטיקות שיוצגו להלן כלל לא דורשות פנייה לבתי המשפט אלא רק עבודה עם מערכת החוק והנציגים שלה, ובשל כך יכולות להיות זולות ונגישות באופן יחסי.
להפסד בפעילות משפטית עלולות להיות השלכות כבדות משקל. הפסד במשפט יכול לגרום ל”אישור” או “הכשרה” של אותה המדיניות שנגדה ננקטה הפעילות המשפטית. דבר זה בתורו עלול להקשות על ההתנגדות לפרקטיקה. דוגמה אפשרית היא ניסיון של ארגוני סביבה להילחם בתוכנית מתאר שפוגעת בטבע. אם ארגוני הסביבה יפנו לבית המשפט וזה ידחה את העתירה נגד התוכנית, יהיה הרבה יותר קשה להמשיך במאבק ציבורי נגד תוכנית ש”אושרה” על ידי בית המשפט.
התחום המשפטי הוא תחום שמתקדם באיטיות יחסית. הליכים משפטיים, כמו תביעות ועתירות, יכולים להימשך זמן רב. יותר מכך, ברגע שהוגשה תביעה או עתירה, לא ניתן להפסיק אותה באמצע מכיוון שהמשאבים הסתיימו, וההליך צריך להגיע להכרעה. בהתאם, ארגון או יזם שמעוניינים לעשות שימוש בכלים מעין אלה צריכים להיות מוכנים להתמיד בכך, וכן להקצות את המשאבים הכספיים והארגוניים הנדרשים לצורך ההליך.
השדה המשפטי דורש מקצועיות וידע. שימוש בפרקטיקה משפטית דורש למידה נרחבת של התחום או פנייה אל גורם מקצועי, אפיק שלא בהכרח פתוח לארגונים רבים, ולרוב דורש משאבים משמעותיים.
שירותי עורך דין מקצועיים צפויים להיות יקרים. בנוסף, חלק מהפרקטיקות המשפטיות כרוכות גם בהוצאה כספית לא מבוטלת לאורך זמן ממושך.
רשימת הפרקטיקות שיוצגו במדריך זה הן: מכתב התראה; בקשת חופש מידע; ידע משפטי ומיצוי זכויות; פיקוח על האכיפה; תביעה נזיקית; תובענה ייצוגית; עתירה לבג”ץ; עתירה מנהלית; ידיד בית המשפט; קאדר מומחים; כתיבה אקדמית.
לכל פרקטיקה יתרונות וחסרונות, ויש לבחון כל מקרה לגופו בבחירת הפרקטיקה המתאימה. בטרם עשיית שימוש בפרקטיקה משפטית מסוימת, מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע, בעל ניסיון באותה פרקטיקה.
וכמובן – כל האמור לעיל ולהלן אינו מהווה ייעוץ משפטי.
“מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים” (בשמו המלא) הוא מכתב התראה שנשלח על ידי עורך דין, ובו נטען שהצד שכנגד פעל בניגוד לחוק, ועל כן נשקלת נגדו נקיטה בהליכים משפטיים. המכתב יציג את עיקר הטענה המשפטית, ויאפשר לצד השני לתקן את ההפרה.
מדובר בפרקטיקה בעלת משקל משמעותי. צד שמקבל מכתב התראה מעין זה יכול להבין שעדיף לו לתקן את מעשיו מאשר להיגרר לבית המשפט, ובהתאם המכתב לבד יכול לסיים את העניין. עם זאת, יש לשים לב שמכתב התראה משמעותו תחילת הליך משפטי, ועל כן יש להגיש אותו רק כאשר קיימת המוכנות להגיע לבית המשפט.
הנסיבות שיכולות לגרום למכתב התראה לחולל שינוי מגוונות: רשות אשר מבצעת מעשה בלתי חוקי באופן מופגן ויודעת שהמכתב מעלה טענות צודקות כלפיה; הבנה של הגורם אליו נשלח המכתב שסיכוייו בבית משפט נמוכים, ולפיכך איננו מעוניין להגיע לשם; ולבסוף, מכתב התראה מהווה הכנת הקרקע להמשך הפעילות המשפטית בנושא הנדון. כלומר, שליחת המכתב נצרכת גם אם ידוע בבירור כי הגורם אליו פונים לא ישנה את מדיניותו הבעייתית. יוצא שמכתב ההתראה יכול לחולל שינוי בעצם שליחתו. בכל מקרה, המכתב נדרש לרוב בכדי לפתוח הליך משפטי ומהווה הליך מקדים לעתירה.
דוגמה: בשל חסמים בירוקרטיים שונים, במשך תקופה סורבו בקשות עלייה של סטודנטים לרפואה מצרפת. פורום קהלת שלח מכתב התראה למשרד הבריאות, ובו הלין על הקשיים האמורים, ודרש כי אלו יתוקנו או שתוגש עתירה. משרד הבריאות הבין כי טענות קהלת נכונות, ובעקבות כך עודכנו נהלי משרד הבריאות, גם ללא הגשת עתירה.
חוק חופש המידע קובע כי המידע הקיים בידי רשויות המדינה שייך לאזרחים, וכי רשות שלטונית חייבת במסירתו למבקש אותו. בכדי לקבל את המידע מן הרשות השלטונית צריך לפנות אליה ב-‘בקשת חופש מידע’, ואם זו מסרבת – ב-‘עתירת חופש מידע’.
בקשת חופש מידע – בבסיס חוק חופש המידע קיימת ההנחה כי המידע שייך לאזרחים, ואיננו בבעלות בלעדית של רשויות המדינה. רשויות אלו הן מאגר מידע רחב ומתפתח ללא הפסקה על המתרחש במדינה, ועל כן, בכל פנייה אל רשות עליה למסור את המידע המבוקש, מלבד מקרים חריגים. כלומר, הנחת היסוד המשפטית היא שלפונה קיימת זכות לדרוש את המידע, אלא אם הרשות תוכיח אחרת. זה יתרון גדול, ההפוך מהמצב המשפטי הרגיל, בו דרושה הוכחה ללגיטימציה משפטית.
פעולות אזרחיות רבות תלויות בחשיפת מידע על הנעשה. כך למשל נתונים שמוצגים בציבור יכולים לחשוף חלוקת משאבים בלתי הוגנת או התנהלות בלתי תקינה, כמו גם לבסס חלופות למדיניות ציבורית בדעת הקהל.
בשנים האחרונות השקיפות בקרב גופי המדינה הלכה והשתכללה, וכיום קל יותר מבעבר להשיג את המידע המבוקש. בכל משרדי הממשלה אף קיים ממונה חופש מידע, האחראי על מענה לבקשות שמגיעות מאזרחים. הליך בקשת המידע הוא סדור, וכרוך בפנייה אל הרשות, שמחויבת להגיב תוך פרק זמן מסוים. חשוב להבין את סוג המידע המבוקש בכדי לקבל מענה מדויק, וכן יש להבין שעל אף שהליך בקשת המידע מוסדר בחוק, רשויות לא נוטות להיות נדיבות בחשיפת מידע שהן אוספות. אם הרשות מסרבת, ניתן לערער ולבקש את סיבת הסירוב, או לנסות לצמצם את המידע המבוקש כך שנימוקי הסירוב לא יחולו על הבקשה.
ככל שבקשת המידע תהיה מדויקת יותר, הסיכוי למענה ענייני גובר, מפני שהרשות יודעת שהחוק מחייב אותה.
עתירת חופש מידע – אם סירוב הרשות ממשיך, ניתן להגיש עתירת חופש מידע. זהו מהלך שסיכויי ההצלחה שלו גבוהים יחסית, שכן זו עתירה זולה ולרוב הרשות נענית ומוסרת לפחות חלק מהמידע המבוקש. לעיתים בקשת המידע מתארכת ויש להתמיד בבקשה או לנסח אותה מחדש, אך מומלץ להתעקש ולסרב לקבל תשובה שלילית לבקשת המידע, גם אם הדבר כרוך בעתירת חופש מידע.
דוגמה: ארגון ‘שלום עכשיו’ עוסק במאבק במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא פועל כדי למסגר מידע על יוזמות, תקציבים והליכים פוליטיים ומדיניים הקשורים לנושא. כחלק מכך הארגון עושה שימוש נרחב בבקשות מידע מהרשויות השונות, וזו למעשה חלק משיטת הפעולה הציבורית שלו. כלומר, הארגון מצליח לגרום לממסד לעבוד עבורו ולהפיק למענו מידע שישמש לאחר מכן לצרכיו.
פרקטיקה זו מתאימה כאשר אוכלוסיית היעד אותה הארגון משרת מעוניינת לפעול, אך חסרה את הידע והניסיון המשפטי לכך. חלקים נרחבים מהציבור אינם מודעים לזכויותיהם המלאות על פי חוק. במקרים בהם מופרות זכויות או מתבצעות עבירות על החוק, אין בידי הנפגעים את הידע המשפטי הנחוץ כדי לדרוש ולממש את זכויותיהם. בשדה המשפטי ידע הוא כוח, ואזרחים רבים, אם רק יועמד לרשותם הידע ואופן השימוש בו, יוכלו להוביל תהליכים באמצעותו.
לפרקטיקה של מיצוי זכויות יכולים להיות ביטויים שונים: הגשת טפסים לרשות הממשלתית הרלוונטית; התארגנות מסודרת אל מול גוף מסחרי גדול או הגשת תביעות נזיקיות גדולות; והשימושי ביותר, בניית מאגר ידע מתעדכן והנגשה שלו לאוכלוסיית היעד (לדוגמה).
היתרונות: יצירת אפשרויות לציבור להיחשף לזכויותיו יכולה לבדה לקדם את מצבם כאזרחים מול הרשויות. בשימוש בפרקטיקה הציבור יכול להפעיל מאמץ מצומצם יחסית ולהשיג יעדים משמעותיים – שהרי אין צורך לשנות את החוק, אלא פשוט לדאוג לקיומו.
החסרונות: הפעלת הפרקטיקה דורשת רמת אמון גבוהה של הציבור שזכויותיו יישמרו. רמות אמון נמוכות בדרך כלל אינן מאפשרות פעולה משותפת לצורך השגת מטרות. כמו כן, סיוע במיצוי זכויות דורש היכרות מעמיקה עם החומר המשפטי הרלוונטי ופעולה רחבה בשטח עצמו, וכן משאבים מרובים שנדרשים לטובת הנגשה יעילה וטובה של המידע לקהל היעד.
באמצעות הפניית זרקור לפעילות של גורמי האכיפה והשיפוט, הפרקטיקה יכולה לסייע לצמצום או למניעת טיפול מרושל בתיקים והליכים משפטיים.
גורמי האכיפה נמצאים לרוב תחת עומס רב ומשאבים מוגבלים. בנוסף, בגופים בעלי כוח ציבורי בלעדי עלולים להתקיים כשלים מקצועיים או אתיים, כמו גם תעדוף לקוי. במצב עניינים זה יכולים תיקים במשטרה או בבית המשפט להעביר את האזרח במסלול סבוך ומפרך.
מרכיב חשוב בפעילות החברה האזרחית הוא פעילות פיקוח על הרשויות תוך וידוא כי הם פועלים במקצועיות ובהוגנות. לפיכך, בהיעדר טיפול הולם של המערכת בתיקים חשובים, לחברה האזרחית תפקיד חיוני, שכן לעיתים עצם הידיעה שיש מי שעוקב אחר הנעשה מחוללת שינוי. לרשות החברה האזרחית עומדות שיטות פעולה מגוונות בתחום זה: פניות חוזרות ונשנות, דיווח תקשורתי או פנייה לראשי המערכת.
מעבר לכך שחשוב לפענח מהי סיבת העיכוב בהליך המשפטי, חיוני לידע את הציבור ולפנות לדעת הקהל כמו גם לייצר מעקב שיטתי אחרי המשך הטיפול בתיק. מצב זה מייצר לחץ ציבורי שמבהיר למערכת את חשיבותו בסדר העדיפויות הציבורי.
תביעה נזיקית היא תביעה בבית משפט כנגד אדם או ארגון אחר שהזיקו לגופו או לרכושו של הנפגע, ובה ידרוש הנפגע מהמזיק פיצוי על הנזק שנגרם לו. נזקים אלו יכולים לכלול לא רק נזקי גוף ורכוש, אלא גם נזקים לא ממוניים, כמו פגיעה בשם הטוב של אדם או ארגון, תחושת אפליה או קיפוח, עוגמת נפש ועוד.
האדוות שתביעה נזיקית יוצרת הן בעלות פוטנציאל השפעה רב. מעבר לפיצוי הנפגע, תביעה נזיקית היא דרך לפגוע בכיס ובתדמית הציבורית של גופים שגורמים נזק. פוטנציאל ההשפעה במקרה זה מבוסס על ההנחה כי שיקולים כספיים וכלכליים משפיעים על גופים קובעי מדיניות. בנוסף, חיוב משפטי לתשלום כספים בגין תביעה עלול לפגוע בלגיטימציה הציבורית של הגורם הנתבע, מה שיכול לצמצם את הסיכוי לחזור על אותה מדיניות או פעולה.
ככלל, כדאי לעשות שימוש בתביעה נזיקית רק כשיש פגיעה ממשית וברורה בנזקי גוף, או תביעה על דינים בהם ניתן להוכיח שיש נפגע ודאי, כמו בנושאי אפליה. בנוסף, תביעה נזיקית היא אפקטיבית בעיקר כשיש פוגע מובהק שביכולתו לשלם. במקרים כאלו, התביעה יכולה לזכות את התובע בפיצוי כספי גבוה.
חשוב לציין שלצורך תביעה נזיקית נדרש לשכור עורך דין. במרבית תיקי הנזיקין (בנזקי גוף ורכוש) ההסדר המקובל הינו שעורך דין אינו גובה שכר טרחה על פי שעות העבודה שלו בתיק, אלא אחוזים מהסכום שיתקבל במקרה של זכייה בתביעה. עובדה זו יכולה להפחית מהנטל הכלכלי הקיים על התובע.
חשוב לדעת: מכתב התראה מהווה שלב מקדים לפני הגשת תביעה, ולעיתים הוא מספיק בכדי להפסיק את הפגיעה. בנוסף, חשוב להבין שכניסה לתביעה נזיקית מהווה הליך מחייב שקשה לעצור במהלכו. לעיתים לוקח לבית משפט זמן רב, אפילו שנים, לטפל בתיק מסוים. על הארגון התובע להיערך לכך ולמשמעויות הכרוכות בהליך ארוך שכזה: האם יוכל להתמיד כלכלית? האם יקבל לגיטימציה לאורך זמן להמשיך בהליך? האם הנפגע מוכן לעמוד זמן כה רב בהליך משפטי? יש להבין משמעויות אלו בטרם בוחרים בהליך תביעה נזיקית, וכך גם בכל הליך משפטי מוסדר.
דוגמה: שורת הדין הוא ארגון שמנהל מאבק משפטי בארגוני טרור ובממשלות שמממנות או מסייעות לטרור. לאחר כעשרים שנים של מאבק ניצח הארגון בתביעה נזיקית כנגד הרשות הפלסטינית בדבר נפגעי האינתיפאדה השנייה, וזכה בפיצוי של כחצי מיליארד שקל לטובת נפגעי הטרור. לא ברור אם הכסף אכן יגיע לנפגעי הטרור, שכן ייתכן והרשות הפלסטינית תסרב לשלם, אך בכל מקרה יש להצלחה זו יתרונות חשובים. כך למשל, ארגונים פיננסיים וחברות גדולות יכולות לסרב לעבוד עם ארגונים או עם מדינות שהוגדרו משפטית כמממנות ותומכות בטרור. ואכן, שורת הדין אף הגישה תביעות נגד בנקים וחברות גדולות, שברשותם היה כסף שהיה שייך לגופים מממני טרור שסירבו לשלם את הפיצויים שחויבו בהם.
תביעה ייצוגית היא מנגנון משפטי שמאפשר לאדם או לכמה אנשים לתבוע בשמה של קבוצה גדולה של נפגעים. הסיבה לתביעה משותפת היא מפני שהנזק שקרה לכל אחד מהם הוא קטן מדי, ולכן סביר שאף אחד מהם לא יתבע בעצמו. חוק תובענות ייצוגיות מאפשר להגיש תובענות ייצוגיות בתחומים מסוימים, שחלקם יכולים להיות שימושיים מאוד עבור פעילי חברה אזרחית. כך למשל, ניתן לתבוע בגין מקרים של הונאה צרכנית רחבת היקף, יצירת מפגעים סביבתיים, אפליה, פגיעה בזכויות במקום העבודה, משלוח ספאם ועוד.
כיוון שלרוב מדובר בתביעות מורכבות ויקרות, פרקטיקה זו יעילה בעיקר מול גופים בעלי יכולת כלכלית גדולה ו”כיס עמוק” או מול רשויות וגופים ממשלתיים. בנוסף, חשוב לדעת שתובענות ייצוגיות יכולות להתנהל במשך שנים רבות. ההליך מתנהל כאשר יש נציג תביעה שמייצג את הקבוצה, ועורך דין שתובע בשם הקבוצה. הנציג ועורך הדין נושאים על גבם את עלויות התביעה ואת הסיכון שבהפסד, שכן את הוצאות התביעה ועלות עורך הדין מטיל בית המשפט על הצד המפסיד. אם התובענה הייצוגית מתקבלת, כלומר התביעה מצליחה, קובע בית המשפט שכר טרחה מיוחד הן לנציג התובע, והן לעורך הדין. שכר טרחה מהווה אחוז מסכום הפיצוי ששילם הנתבע לקבוצת הנפגעים. משמעות הדבר היא שאם קיימת עילת תביעה טובה – סביר להניח שעורכי דין רבים שעוסקים בתחום ישמחו לייצג את הקבוצה התובעת, שכן יש להם סיכוי להרוויח סכומי כסף גדולים מכך. על כן, במצב של עילה לתובענה ייצוגית, יש לפנות לעורך דין שמתמקצע בתחום. זהו אחד היתרונות הגדולים בהליך של תובענה ייצוגית – הירתמות עורך הדין להליך והעלות אותה יכסה הצד המפסיד.
עתירה לבג”ץ היא בעצם בקשה מבית המשפט שיעצור או ישנה מדיניות של רשות ציבורית או מנהלית. הטענה המרכזית בעתירה תהיה שמדיניות, החלטה, חוק או תקנה מסוימים פוגעים באדם או באינטרס ציבורי משמעותי.
עתירה לבג”ץ היא הליך משפטי שנחשב מהיר באופן יחסי להליכים משפטיים אחרים, ודיונים בה נמשכים לרוב פחות זמן מאשר תביעה רגילה. יש לזכור שעתירה יכולה להשפיע על מדיניות גם אם לא התקבלה, שכן בית המשפט העליון יכול ללחוץ על המדינה לשנות את המדיניות שלא במסגרת פסק דין. בנוסף, שימוש בעתירה יכול להשתלב במסגרת קמפיין תקשורתי משמעותי של חברה אזרחית.
חשוב לדעת שבית המשפט מניח, כנקודת מוצא, שרשויות וגופי המדינה מתנהלים באופן חוקי ותקין. המונח המשפטי לכך הוא “חזקת התקינות המנהלית”. הרוצה לטעון נגד רשות ציבורית צריך להפריך את החזקה, ולהוכיח שהמדינה פועלת בניגוד לדין או באופן פסול.
עתירה מנהלית היא הליך דומה לעתירה לבג”ץ, שמטרתה לערער על החלטות בדרג נמוך יותר או קביעות מדיניות בהיקף מצומצם. עתירות אלו מוגשות בעיקר נגד מועצות מקומיות, מכרזים, החלטות אזוריות, מועצות דתיות וכדומה. העתירה המנהלית נדונה בבית משפט מחוזי, ולא בבית המשפט העליון.
גם בעתירה מנהלית, כמו בעתירה לבג”ץ, פוטנציאל ההשפעה נרחב יותר מהחלטת בית המשפט בעניינה. כך למשל, עצם הגשת העתירה יכולה להפעיל לחץ לשינוי מדיניות בשל רצון הרשות להימנע מהכרעות משפטיות נגדה. עובדה זו אף מדגישה את ההליך המקדים לעתירה, שקובע כי על העותר לפנות לרשות השלטונית ולדרוש ממנה לשנות את מדיניותה בטרם יפנה לבית המשפט בעתירה. הדיאלוג המוקדם עם הרשות היא פרקטיקה אזרחית שיכולה לייתר את הצורך בהגעה לבית המשפט, או לפחות לשפר את המצב הקיים ברמה זו או אחרת.
בכדי להגיש עתירה מנהלית יש להגיש בקשה למתן צו על תנאי, צו שמורה לרשות לשנות את פעולתה. הבקשה מובאת בפני שופט בודד שיכול לקבל את הבקשה ולהעניק צו על תנאי, או להעביר את הבקשה לדיון בפני שלושה שופטים. כל עוד לא ניתן צו על תנאי, הנטל להוכיח שהתנהגות המדינה אינה כדין – מוטל על העותר. אולם, ברגע שניתן צו על תנאי, האחריות עוברת למדינה, ועליה להוכיח שהיא התנהגה באופן התואם את הוראות הדין. הוצאת צו על תנאי, כמו גם העברת הדיון למוטב של שלושה שופטים, מהוות איתות חזק מצד בית המשפט שהתנהגות המדינה בעייתית בעיניו, והם סימן חיובי לעותר.
במקרים מסוימים מוגשת עם העתירה גם בקשה לצו ביניים, הדורשת מבית המשפט להוציא צו שיאסור על שינוי המצב הקיים בשטח עד לדיון והכרעה בעתירה. כך למשל, אם ארגון טוען כי אסור למדינה להרוס בית אותו קבעה שתהרוס, הוא צפוי לבקש צו ביניים. אם בסופו של דבר ניתן צו על תנאי, הצדדים נדרשים להגיש את טיעוניהם לבית המשפט, שבדרך כלל יזמן אותם לטעון בפניו, להשלמת פרטים. אם עמדת המדינה לא מתקבלת, בית המשפט יכול להפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט, שיחייב את המדינה לשנות את פעולתה.
ידיד בית המשפט היא פרקטיקה משפטית הקיימת בשיטות משפט שונות ברחבי העולם, ובה ארגון או אדם שאינם צד להליך השיפוטי מבקשים להצטרף לדיון ולהציג את עמדתם בפני בית המשפט.
מטרת ההצטרפות של ארגון או גוף לעתירה כידיד בית המשפט הינה להציג עמדה שלא נשמעת בתוך העתירה. שימוש בפרקטיקה זו נצרך כאשר נראה שבית המשפט או העותרים לא מציגים נקודת מבט מסוימת על המקרה, נקודת מבט שנתפסת בעיני ידיד בית המשפט כמשמעותית לדיון.
סיבות אפשריות לשימוש בפרקטיקה: אפשרות לארגון להצטרף לעתירה קיימת ללא הגשת עתירה נפרדת; הרשות שנגדה עותרים איננה מעלה טענות מסוימות לדיון, מה שמביא את ידיד בית המשפט להעלות טענות במקומה; יוזמה של היועץ המשפטי לממשלה וגופים ממשלתיים אחרים, שמעוניינים להציג בפני בית המשפט עמדה מערכתית רחבה בסוגיות גדולות; ידיד בית המשפט יכול להיות גוף בעל מומחיות בתחום הקשור לדיון, ובכך להציג עמדה מקצועית שלא נשמעת על ידי המעורבים במשפט; עתירה בעלת השפעה ציבורית או מדינית גדולה, שמשמעותית למדיניות עליה רוצים להשפיע; ולבסוף, לעיתים יש צדדים ועמדות שנחשבות פחות אהודות או לגיטימיות, כך שאף צד במשפט לא מנסה להציג אותן. לעיתים ידיד בית המשפט יהיה הייצוג היחיד לעמדה כזו, ובכך יחייב את הצדדים במשפט להתייחס אליה בעל כורחם.
חסרונות: מכיוון שמגיש הבקשה להצטרף כידיד בית המשפט אינו צד להליך המשפטי, הוא לא יכול לקבוע את המקרה על בסיסו תוגש העתירה. למקרה ולנסיבות יכולה להיות השלכה משמעותית על תוצאות ההכרעה העקרונית. כמו כן, בית המשפט אינו חייב לקבל את הבקשה, ובמקרים רבים הבקשה להצטרף להליך כידיד בית המשפט נדחית על הסף, והארגון אינו זוכה להשמיע את קולו במהלך הדיון. בנוסף, גם אם בית המשפט יאפשר לידיד בית המשפט להציג את עמדתו בדיון – סביר שלעמדתו יינתן משקל פחוּת־יחסית לצדדים היריבים אשר לוקחים חלק פורמלי בהליך.
מסמך של אנשי מקצוע בתחום הנדון, בו מוצג מידע מדעי או אקדמי שקשור במשפט או בנושא הנדון.
הצגת עמדה של אנשי מקצוע יכולה להוות גורם משפיע בעיני המערכת המשפטית. לרוב עמדה של קבוצת מומחים יכולה להיות רלוונטית בדיון על אודות סוגיה משפטית תקדימית בנושא בעל חשיבות. כמובן שפרקטיקה זו שימושית רק במקרה בו אכן ניתן לגבש חוות דעת של קבוצת מומחים אשר תסכים בנושא.
המשפט מתבסס על עולם המעשה, אך במקביל מהווה גם תחום עניין מחקרי ואקדמי. בפועל, כתיבה מחקרית או תיאורטית בתחום המשפט מתכתבת עם האפיק המעשי של מערכת המשפט, ושופטים, פקידים, יועצים ואנשי משפט עושים בה שימוש תדיר.
כששופט כותב פסק דין הוא פונה בין היתר לכתיבה אקדמית ומחקרית בתחום, זאת כדי להגיע להכרעה צודקת, שיודעת להתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים. למצע המחקרי השלכות רבות על טיב ואופי הדיון, ביסוס הטיעונים ונימוקם. בהתאם, כתיבה מחקרית ותיאורטית מהווה פרקטיקה ארוכת טווח, שיכולה להשפיע על מדיניות, גם אם לאחר זמן. פרקטיקה זו דורשת מארגונים לרתום גורמים בעלי עניין וידע בתחום בכדי שייצרו מאגרי תוכן שכאלו. האמצעים לעודד כתיבה מחקרית מגוונים: ארגונים יכולים לחבור לחוקרים שכבר עוסקים בתחום, לערוך תחרויות כתיבה בנושא, לספק מלגות, לקיים כנסים וכד’.
דוגמה: ‘הפרטה רדיקלית’ הוא מונח שטבע פרופסור אלון הראל יחד עם אסף שרון, במאמר משפטי בו הם טוענים כי המדינה מעבירה מסמכויותיה לגופים אחרים בכדי להימנע מביקורת על מעשיה. על בסיס טענה זו הוגשה עתירה על התפרקות המדינה מסמכויותיה לטובת החטיבה להתיישבות, התפרקות שהעותרים טענו שהיא בעצם “הפרטה רדיקלית”. העתירה נדחתה, אך טענת המאמר המשיכה לקבל הדהוד ועיסוק ציבורי ומשפטי על ידי ארגונים שעסקו בתחום. מאמר זה הפך למצע התיאורטי לכל הדיונים בנושא, ולפיכך הצריך התייחסות של כל שופט שהנושא עלה בדיון בו עסק.
לחברה האזרחית משאבים מוגבלים אך גם ידע רב וכלים מקצועיים. בהתאם, על ארגון שרוצה לפעול בתחום כדאי לנצל את המשאבים והיתרונות שכבר יש לו, לפני שיפנה לאפיקים חדשים: קשר עם אנשי אקדמיה שחוקרים את התחום בו אותו ארגון מומחה, עורכי דין מתנדבים, שיתופי פעולה עם ארגונים שנמצאים בהליך משפטי, סטודנטים למשפט כעובדים בארגון או קהל יעד שמעוניין ומוכן לפתוח בהליך משפטי אותו הארגון ילווה. כמו כן, קיימות פרקטיקות משפטיות נגישות יותר ונגישות פחות, הן בעלות השירות, הן במקצועיות הנדרשת והן במידת המיידיות של התוצאה. על כן, אם בוחרים לפעול בשדה המשפט, מומלץ לפנות תחילה אל הפרקטיקה המוכרת והנגישה ביותר לפני פנייה לשימוש בפרקטיקה הדורשת התמקצעות והשקעה נוספת.
גם בשדה המשפט שיתופי פעולה בין ארגונים ואזרחים מהווים מכפיל כוח. תביעה משפטית, פרויקט להנגשת ידע משפטי, כתיבת מאמר או נייר מדיניות, תביעה ייצוגית ועוד, כל אלו מאפשרים לשלב ידע ויכולות ארגוניות יחד עם אזרחים וארגונים השותפים לרעיון. הדבר גם עשוי להוות הזדמנות לעבודה משותפת עם פרקטיקות נוספות, למשל, דרך חלוקת עבודה בין הארגונים השותפים לאותו מאמץ. בנוסף, שיתופי פעולה נותנים לגיטימציה רחבה מול מערכת המשפט, שרואה את הציבור הרחב שתומך בדרישה המשפטית ואת האינטרס הציבורי מאחוריה.
מאבקים משפטיים יכולים להתגלגל ולהתפתח בצורות שונות. ייתכן שמאבק מסוים לא יצלח, אך ישמש תקדים או יניע ארגונים אחרים לפעול בנושא. כמו כן יש לקחת בחשבון כי ייתכן שהתמדה במאבק משפטי מסוים תדרוש מארגון את הרחבת ההתמקצעות שלו בתחום. מאבק משפטי יכול גם לגרור או למנף היבטים אחרים כמו חשיפה תקשורתית, יצירת לחץ על גופים, רתימת ארגונים ופעילים ואפילו גיוס תרומות למען מימון עתירה או המשך משפט.
תחושה שהחוק מקבל ביטוי במרחב, שהערכאה המשפטית מכירה בטענת ארגון על מצב מסוים, או הרצון לתקן את מה שנתפס כעוול דרך מערכת החוק – כל אלו הם מניעים שעומדים מאחורי פעילות דרך הזירה המשפטית. עמידה בדרישות החוק, או מאבק ציבורי לשינוי מדיניות כך שזו תהלום את החוק, יכולות להביא להכרה ותמיכה מדעת הקהל ומהמרחב הציבורי. תמיכה ציבורית כזו עשויה להוות מרכיב חיוני ודוחף לצורך המשך הפעילות המשפטית או בכלל. בנוסף, הכרה של בית המשפט בטענה משפטית יכולה לסייע בחיזוק הארגון ומטרתו.
