מדריך זה מבוסס על סיכום הרצאתם של עו”ד שמואל שניידר ויוסי בן-ברוך מארגון ‘לביא’ המקדם זכויות אזרח ומינהל תקין בישראל. ההרצאה ניתנה במסגרת סדנת #מוציאים_לאור לשימוש בחופש המידע לטובת כלל הציבור.
לפני שדנים בתהליך הגשת בקשות לחופש מידע, כדאי להבין את הבסיס. אז מהו בעצם חוק חופש המידע? החוק מאפשר לאזרחים ולעמותות לבקש מרשויות ציבוריות מידע הקיים בידיהם, והרשויות חייבות על פי החוק לספקו במסגרת זמן קבועה. מטרת החוק היא לשמור על זכות האזרח לקבל מידע מרשות ציבורית, תוך שמירה על איזון בין הזכות לחופש המידע לבין שיקולים כמו ביטחון המדינה, הזכות לפרטיות וכדומה. לחוק כפופה כל רשות ציבורית. לדוגמה: רשויות מקומיות, בתי חולים, בתי משפט ואיגודי ספורט (לחצו כאן לרשימה המלאה). מספר גופים הוחרגו מהחוק, דוגמת מערך המודיעין, ארגון ‘המוסד’, השב”כ, הרשות להגנה על עדים, מערך הסייבר וגופים נוספים. הרשימה המלאה מופיעה בסעיף 14 לחוק.
חשוב לדעת כי עצם שליחת הבקשה לחופש מידע יכולה לחולל שינוי. לשם כך כדאי להכיר את הכללים והאפשרויות העומדות בפני מגיש הבקשה. נהלים נוספים, מעבר למופיע במדריך זה, ניתן למצוא באתר הממונה על חופש המידע.
ניתן להגיש בקשת חופש מידע (להלן: בקשת מידע) בשני ערוצים אפשריים:
האפשרות הראשונה של הגשת הבקשה דרך יחידת חופש המידע מומלצת יותר, שכן דרך אתר זה ניתן לחפש רשות לפי נושאים, ראשי תיבות או מילים חלקיות (כגון: ירושלים, אוניברסיטה, צה”ל וכד’) וכך לקבל אפשרויות רבות יותר של רשויות, חברות ממשלתיות וגופים בתחום הרצוי אליהם ניתן לשלוח בקשות לחופש מידע.
בטופס הבקשה לחופש המידע ניתן לבקש כל מידע שהרשות עשויה להחזיק בידה, כגון: מידע מצולם, טבלאות Excel, מסמכי עמדה, יומני פגישות וכד’. עלות בקשה ראשונית עומדת על 20 ₪. עמותות או חברות לתועלת הציבור רשאיות לפי חוק לקבל פטור חלקי מתשלום.
לפי חוק, בקשה יכולה לכלול דרישה למידע בלבד. הכוונה לכל דבר מה אשר יש לו עותק “פיזי” – כתוב, מודפס, מצולם, מוסרט או מוקלט. לדוגמה, במידה ונרצה לברר פרטים לגבי מכרז מסוים, ניתן לנסח את השאלות בצורה כזאת: “האם נערך מכרז בנושא ?X ככל שנערך המכרז אבקש לקבלו”, או “אבקש את פרטי ההתקשרות למכרז “X.
לעומת זאת, בקשה לא יכולה לכלול דרישה לידע. לא ניתן לשאול: “מדוע קיימתם ישיבה X?” או, “מי חיבר את דו”ח X, וכמה כסף קיבל?” – כיוון שזהו ידע ולא מידע. בפועל, על ידי ניסוח נכון של בקשה למידע, ניתן לקבל תשובה מהרשות שתכלול בתוכה גם ידע.
חשוב לדעת כי נטייתה הטבעית של הרשות הינה למסור כמה שפחות מידע. לכן מומלץ “לעזור” להם להבין שמדובר במידע שהם מחויבים לפרסם. לדוגמה, כתיבת בקשה ברורה לקבלת פרוטוקולים, בהיותם מידע מוחשי ומוגדר. אך במקרה זה קיים גם סיכון, כיוון שבמידה ואין פרוטוקולים לישיבה הספציפית, לא נקבל מידע כלל. לכן, במקרים בהם ההבחנה בין מידע לידע לא ברורה, ניתן לנסח את הבקשה בצורה הבאה: “אבקש את המידע המצוי ברשותכם בנוגע לקיום ישיבה ביום X, לרבות תיעוד הפגישה ביומני פלוני ואלמוני, לרבות פרוטוקולים ולרבות החלטות שהתקבלו…” (שימו לב, זוהי דוגמה בלבד וניתן כמובן לנסח את הבקשות בכל דרך שתראו לנכון) שימו לב – צורת הניסוח עשויה להוות את מה שיבדיל בין קבלת תשובה שלילית ולקונית, לבין קבלת המידע הרצוי.
1) מחקר מקדים על הנושא הנדון בבקשה ואודות האנשים הקשורים בו. כלומר, מומלץ לא “לירות באפלה”, אלא כדאי לחקור ולהבין מי גורמי המפתח מהם נוכל לקבל את התשובות הדרושות לנו. מומלץ בשלב זה להיכנס למאגר התשובות באתר חופש המידע, ולבחון האם בקשה דומה נענתה בעבר והתשובה לה כבר קיימת במאגר.
2) בקשה מפורטת, ברורה, תחומה בתאריכים וזמנים. רצוי שהבקשה תכלול נתוני רקע שיעזרו למקד את הבקשה. לדוגמה: ישיבות שהתקיימו בנושא, פרוטוקולים, חוות דעת משפטיות וכדומה. הפירוט חשוב ומפגין בקיאות וידע של השולח. לעומת זאת בקשה עמומה ובלתי מפורטת עלולה להידחות בתואנה כי אינה ברורה דיה.
3) חלוקת הבקשה לסעיפים ייעודיים בהתאם לנתונים הנדרשים. ניתן לפרוט עד כעשרים סעיפים. בכך, הרשות תצטרך לתת מענה ביחס לכל סעיף בנפרד והאפשרות לסירוב או התחמקות ממענה לכלל הבקשה תצטמצם.
בנוסף, לעיתים כדאי לשקול להגיש מספר בקשות דומות לגופים שונים, על מנת להגדיל את הסיכויים לקבלת המידע הנדרש.
עם הגשת הבקשה אתם צפויים לקבל דוא”ל ובו מספר אסמכתא וקישור למעקב אחרי סטטוס הבקשה. כדי לדעת שהבקשה התקבלה, מי מטפל בבקשה ובאיזה שלב נמצא המענה, רצוי ואף מומלץ לעמוד בקשר ישיר עם הממונה על חופש המידע ברשות אליה נעשתה הפנייה.
במידה והמענה לבקשה מתעכב מבלי שהובא נימוק לכך או שיש חריגות אחרות, ניתן לערב את היחידה הממשלתית לחופש המידע (פרטי ההתקשרות בתחתית העמוד).
טיפ של מקצוענים: להוסיף לשירות הדוא”ל את התוסף Mailtrack. התוסף מאפשר לדעת האם וכמה פעמים נפתחה ההודעה על ידי הנמען. במידה ונראית פעילות חוזרת ונשנית של פתיחת ההודעה, זהו סימן שהבקשה נוגעת ב’נקודה רגישה’ והפנייה ככל הנראה בכיוון הנכון.
קיים לוח זמנים הקבוע בחוק למסירת מענה לבקשה: המענה הראשוני צריך להגיע תוך 30 יום, במידה והמידע לא נמסר, יש לפנות בטופס זה ליחידה הממשלתית לחופש המידע. עם זאת, יש בסמכותו של הממונה על חופש המידע להאריך את מועד המענה ל-30 יום נוספים, אך בעת ההארכה עליו לנמק מדוע ההארכה נדרשת. הארכה נוספת אפשרית היא הארכה בסמכותו של ראש הרשות (בד”כ מנכ”ל המשרד) של 60 יום נוספים.
כדאי להכיר שקיים הבדל בין הדרך שבה מוצג חוק חופש המידע כלפי הציבור (“כל מה שאתם צריכים לעשות זה פשוט להגיש בקשה”) לבין הדרך בה החוק נתפס לעיתים אצל עובדי הרשויות והמשרדים הממשלתיים השונים (“כל אחד יכול לבוא עכשיו ולשאול אותי שאלות?”) ההבדלים ניכרים בסרטונים שלפניכם:
סרטון ‘חוק חופש המידע’ המופנה לציבור:
סרטון ‘חוק חופש המידע’ ברשויות ומשרדי ממשלה:
בבואכם לנסח את בקשת חופש המידע, נסו להכניס את עצמכם לנעליהם של עובדי הרשויות הצפויים לטפל בבקשתכם.
# מידע שבפרסומו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה. במידה וזאת תשובת הרשות, הסיכויים לקבל מענה בהמשך יורדים משמעותית.
# מידע שיש בו חשש לפגיעה בפרטיות. פעמים רבות הרשות מסרבת לפרסום מידע מסוים בתואנה של פגיעה בפרטיותם של אנשים. כדי להימנע מכך, ניתן לבקש מהרשות להשחיר (למחוק) כל מידע המפר פרטיות של אנשים.
# מידע העשוי לפגוע בתפקודה של הרשות. תשובה זו מהווה איתות לכך שיש מקום למשא ומתן מול הרשות בנוגע למידע. ניתן לקצץ בסעיפים בבקשה, להוסיף סעיפים, להפעיל לחץ על היחידה הממשלתית ובקיצור, להיאבק עד לקבלת המידע הרצוי.
# מידע הדורש הקצאת משאבים בלתי סבירה. כאשר מקבלים מענה כזה בתשובה לבקשת חופש מידע, כדאי לנסח את הבקשה בצורה אחרת, לצמצם אותה או לחלקה לסעיפים. ההיגיון העומד בבסיס מעשה זה הוא כי במקרה של חלוקה לסעיפים רבים לא יתכן שכלל הסעיפים ידרשו הקצאת משאבים בלתי סבירה ולכן לפחות חלק מהם יקבלו מענה. בשלב זה מומלץ לתעדף – איזה מידע חשוב יותר עבורכם, ועל מה תוכלו לוותר.
# מידע הנמצא בידי רשות אחרת. אם מתקבל מענה כזה לבקשה הגורס כי המידע לא נמצא ברשות הנוכחית, יש להמשיך לשאול ולבחון באיזו רשות המידע נמצא.
# מידע שלא ניתן לאתרו.
# מידע שנוצר או התקבל על ידי הרשות למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה.
מידע נוסף אודות סיבות לסירוב ניתן למצוא בסעיף 9 לחוק.
במידה שמענה הרשות התקבל רק עבור חלק מן הסעיפים בבקשת המידע, ניתן להגיש בקשת המשך, ובכך לקבל מענה גם עבור שאר הסעיפים. בשלב זה נדרשת סבלנות ואורך רוח. הרשות יכולה להשתמש בכל הזמן שניתן לה בחוק, להתחמק ממתן תשובות ולפעול בשיטת “לך ושוב” בנוגע לסעיפים שונים. במרבית המקרים ההתעקשות משתלמת. מי שמתמיד לאורך זמן, עומד על ניסוח ראוי, משתמש בחלוקה לסעיפים ופועל אל מול הדחיות והסירובים של הרשות, מקבל במרבית המקרים את המידע הדרוש לו.
על פי חוק, יכולה הרשות לבקש תשלום של אגרות שונות בעד איתור המידע: עבור כל שעת עבודה החל מהשעה הרביעית ישולמו 30 ₪. כלומר, אם הרשות טוענת שכדי לספק את המידע דרושים לה 400 שעות עבודה, מגיש הבקשה יצטרך לשלם זאת מכיסו. בנוסף, ישנן אגרות נוספות התלויות בכמות האגרת הפקה של עמוד צילום או עמוד פלט מחשב עומדת על סך של 0.20 ₪. הפקת תקליטור מחשב על ידי הרשות תעמוד על סך 2.50 ₪. להרחבה אודות תקנות האגרה של חופש המידע לחצו כאן.
חשוב לדעת כי האגרות יכולות לפעול גם לרעת הרשות. לדוגמה, כאשר נדרשים סכומים גבוהים עבור קבלת מידע מסוים הרשות יכולה להצטייר כמי שמנסה לפגוע בזכות הציבור לדעת, וכמשתמשת בצורה קנטרנית באגרות על מנת להתחמק ממתן תשובה. יש לשים לב כי רשות שעברה על החוק, ולא העבירה את המידע בזמן, או שלא האריכה את המועדים בהתאם להסדר הקבוע בחוק, אינה זכאית לגבות את האגרות ממבקש המידע.
דבר חשוב נוסף שכדאי להדגיש הוא כי במקרים בהם המידע הוא “תפוח אדמה לוהט” הרשות תנסה להשתמש בכל הזמן הניתן לה בניסיון לחמוק ממתן מענה. לכן, ככל שבקשת המידע תהיה מדויקת יותר וככל שתתמידו ותתעקשו על זכותכם לקבל את המידע, כך תצליחו.
אם הרשות לא השיבה בזמן הקצוב בחוק, או אם תשובתה אינה מנומקת, ניתן להגיש עתירה מנהלית לביהמ”ש לעניינים מנהליים (לפירוט נוסף באתר חופש המידע). את העתירה יש להגיש בתוך 45 ימים. בבית המשפט תידרש הרשות להסביר מדוע היא מסרבת או מתעכבת במסירת המידע. במידה ובית המשפט לא ישתכנע מהטענות, הרשות תחויב למסור את המידע.
לצד זאת, יש לשקול טרם הגשת העתירה המנהלית את העלויות הכרוכות בכך. העלויות כוללות הוצאות בית משפט – עלות הגשת עתירה, תשלומים לעורכי הדין וכו’, כמו גם גובה האגרה שגובה הרשות על מנת לספק את המידע, שכן אגרה זו תלויה בזמן הטיפול בבקשה.
