לבנות קהילה אקטיבית

איך רותמים קהלים רחבים לשינוי

במאמר Creating High Impact Nonprofits שפורסם בסתיו 2007 בStanford Social Innovation Reveiw טענו המחברים, הת'ר גראנט ולסלי קרוצ'פילד כי 'ההבדל שעושה את ההבדל' בין עמותות אפקטיביות במיוחד לעמותות 'רגילות', קשור ביכולת של עמותה לפרוץ את גבולות הארגון, ולרתום קהילה רחבה לשינוי, לאור השליחות של העמותה.

כדי להניע שינוי חברתי שפורץ את הגבולות של הארגון, יש שני מרכיבים מרכזיים שארגון או יוזמה אזרחית צריכים לפתח: סיפור והתארגנות. שני המרכיבים מזינים זה את זה אך גם מצויים במתח זה מול זה.  הסיפור משקף את מטרות הקהילה / העמותה, החזון שלה, הצורך בה בעולם, והשינוי שהיא חורטת על דגלה. הסיפור והערכים 'המיתוגיים' ישקפו את עוצמת העניין והמשיכה של הקהילה. השאלות היסודיות בהקשר של בניית קהילת שינוי המשתקפים בסיפור הם:

  • מי אתם – שהיא בעצם השאלה : מה המכנה המשותף שמחבר אתכם? כאן אנחנו אוהבים לראות אנשים מאוד שונים, שמתחברים סביב אותה בעיה.
  • מה באתם לשנות – ובצורה אחרת: למה דווקא זה? למה עכשיו? כאן אנחנו צריכים להראות את הדחיפות, או את הפוטנציאל.
  • למה דווקא אתם? מה העניין שלכם בדבר? למה הקול הזה בא דווקא ממכם? כאן אנחנו מצפים לשמוע סיפור, נוגע ללב, אישי ואמיתי.

יצירת ההזדהות בשאלות הללו, מובילה את מי ששומע את הסיפור לשאלה הרצויה: איך מצטרפים?

וכאן, כבר נכנסים לשאלת ההתארגנות. כשאנחנו מדברים על ארגון והתארגנות, נח לנו לחשוב על מכונה או צבא: על חלוקת תפקידים ברורה, גזרות ומשימות. זה נראה לנו יעיל יותר. אבל יש בכך בעייתיות כשמדובר על קהילה לשינוי חברתי. קהילת שינוי, זו לא עבודה (בדור ה Y וצפונה, גם עבודה זו לא עבודה, אבל זה כבר לבלוג אחר). אנשים איתנו, ומצטרפים, כי הם מרגישים שהנושא הזה הוא חלק מהם. חלק מהאישיות שלהם, והאתגר שלנו הוא שהחלק הזה יהיה משמעותי וממלא, המייצר ערך חדש בעולם.

בתהליך למידה שערכנו עם היחידה להתנדבות ומעורבות בחברה למתנ"סים, ניסינו לאבחן יחד את השינויים בתופעת ההתנדבות, במיוחד ביחס של ארגונים אליהן. למול היחס הזה, אפיינו את הגישה של מתנ"סים שבפעילותם מצליחים לייצר רשת עניפה של פעילים סביבן, והעמדנו את התפיסות, זו מול זו:

 

המושג המרכזי  שדורש פיתוח משמעותי  –  הוא מושג הרשת. המשמעות של רשת, מובחנת מתוך המבנה של מערכת היררכית. ברשת, כל יחידה מתקשרת עם יחידות אחרות, ומוצאת את דרכה להשפיע ולייצר שינוי. זה שונה מאוד ממבנה היררכי, בה יחידה מקבלת תפקיד ו'חיול' מלמעלה. היכולת לאפשר לרשת להתפתח קשורה לבהירות במטרות ובייעוד של הקהילה. כך נוצר מעין 'בלאגן מאורגן'.

מקרה בוחן מרתק, שמשקף את התפיסה הזו הוא מיזם : TOM:Tikun Olam Makers. המיזם פותח בידי עמותת 'ראות' שעוסקת בחדשנות חברתית, והמיזם מחבר בין אנשים עם מוגבלויות לבין אנשים עם יכולות טכנולוגיות.  המיזם צמח בקצב מהיר, ותוך שנים בודדות, הוקמו 35 קהילות בעולם, סביב 'מקאתונים' – אירועים בני שלושה ימים שנועדו לייצר פתרונות טכנולוגיים לאנשים עם מוגבלויות. מי שהוביל את הקמת המיזם בארבעת שנותיו הראשונות היה ארנון זמיר, שנתן לנו בסדנת 'ארגז כלים להשפעה אזרחית' תמונה מאוד מעניינת, שמשקפת את התפיסה שהנחנו כאן:

הסיפור: ההתפתחות של 'תום' לאירועים, קהלים ושותפים חדשים, הייתה באמצעות הסיפור שהופץ פעמים רבות דווקא בידי משתתפים ואנשים ששמעו ממנו. תום היו צריכים להשקיע יחסית מעט בשיווק אקטיבי, כי הסיפור הוא מאוד חזק. הסיפור יכול להיות מסופר בשפה של מדיניות, ככה:

 

עשירית מהאנשים בעולם הם אנשים עם מוגבלות.

בארהב, 54 מליון איש, מוגדרים 'חיים עם מוגבלות', מתוכם, X עם מוגבלות מהותית.

בהרבה מהם אפשר לתת לאנשים כלים שיעזרו להם. יותר משמונים אחוז מאוכלוסיית היעד בעולם לא מקבלת את ה'טכנולוגייה המסייעת' הדרושה להם, בגלל העדר יכולות כלכליות, או בגלל אי כדאיות הייצור (צורך איזוטרי של אנשים בודדים).

אנחנו מחברים בין אנשים עם יכולות טכנולוגיות לאנשים עם מוגבלויות ומפתחים את הפתרונות. זה אפשרי היום יותר מאי פעם, לאור התפתחות ה'קוד הפתוח' וההפצה של מדפסות תלת מימד.

 

זה לא רע. אבל הסרטון, ביוטיוב, עושה עבודה הרבה יותר טובה. אדם רואה את האירוע, ורוצה להיות חלק ממנו, או להקים אירוע כזה, אצלו בקהילה. תראו:

למה? גם כי סרטון מספר סיפור הרבה יותר טוב, וגם כי הסרטון מראה את ההזנה והחיבור בין מרכיב 'הסיפור' של TOM לבין מרכיב ה'התארגנות'.  : TOM אינה מומחית במדפסות תלת מימד, או במוגבלויות, למרות שכבר יש לה לא מעט ידע בעניין, אלא היא מומחית בלייצר את החיבור בין שני הקהלים הללו, באופן שמאפשר יצירת אבי טיפוס ומקדמים טכנולוגיה מסייעת.

 

בהתארגנות של TOM ניתן לומר שמומשו מספר עקרונות ייחודיים, שגרמו לצמיחה האקספונינציאלית שלה:

 

  1. ערוצי חיבור מרובים TOM : היוותה Connection Point, שמאפשרת לשחקנים מאוד מגוונים להכנס ולייצר את הקסם החברתי. מאוד ברור מה רוצים לעשות ב TOM אבל זה לא 'מרכז שיקומי' וגם לא בית חומרה וטכנולוגיה. זה מקום שגורמים רבים מאוד יכולים ורוצים לקחת בו חלק, ויש אפשרות אמיתית לשלב אותם: אפשר לשלב את המתנדב הבודד, שעובד בעיצוב מוצר, אבל גם אינטל יכולה לשלוח צוות שייצרו שבב חדשני או להתנסות ביישומים חדשים לשבב שלהם באופן שנותן ערך לעובדים (ולהכניס את זה תחת סעיף של אחריות תאגידית). האפשרות של יצירת חשיפה למוצר, למותג ולטכנולוגיה גם קיימת ומומשה פעמים רבות בידי מספר חברות טכנולוגיה במגרת המייקאתונים. בגישה הזו, יש מספר רב מאוד של תפקידים, חסויות, שופטים להאקתון וספקים שיכולים להיות שותפים, בכסף או בשווה כסף.
  2. ערך לכלל המשתתפים: ערוצי החיבור הללו, פועלים עם האינטרסים של האנשים ולא נגדם: אדם שנוכח ב TOM מרחיב את הנסיון שלו, ואת הנטוורקינג, וגם רותם את המומחיות המקצועית שלו לצורך חברתי. מובן שהעניין קיים גם בחברת טכנולוגיה שתשלח עובדים, כאמור.
  3. שום דבר עלינו בלעדינו: ארגון  שמייצר פתרונות עבור אנשים עם מוגבלויות, חייב להיוועץ בהם בכל שלבי התהליך. ההתמודדות עם הבעיה כשבעל הבעיה הוא חלק אינטגרלי מצוות הפתרון – מגביר את המחוייבות לפתרון ואת סיכויי ההצלחה שלו, וכמובן את תחושת הקהילתיות.
  4. יכולת ניצוח (להבדיל מניהול) על בלאגן מאורגן: תודעת הרשת מחייבת את המובילים לשחרר סמכויות ולהתנהל לעיתים במערכת בה יש מרכיבים כאוטיים. מנהל TOM לא מקבל החלטה כיצד לפתח את המוצר, או לא ידחה החלטה של צוות ללכת לכיוון מסוים בפיתוח מוצר, גם אם הוא חושב שהוא בלתי אפשרי. הוא יחווה את דעתו, אבל ההחלטה תהיה של הצוות. מציאות זו הופכת את הפעילים ל'בעלים' על הנושא, ומגבירה את היצירתיות שלהם. עם זאת, ככל שעובר זמן, מתפתח ידע ארגוני להתנהלות בתוך המרחב הזה. לומדים מתי אנרגיה יורדת וצריך לשים מוזיקה בפול ווליום, ומתי להוציא בירות.

 

על אף האמור,  ההחלטה הדרמטית ביותר של TOM הייתה להיות ארגון שמחולל קהילות, ארגון שמניע התארגנויות (Second Tear Orginization) שמחברות בין 'מייקרים' (-אנשים שיש להם יכולות ליצור במרחבים פיזיים וטכנולוגיים)  לבין אנשים עם מוגבלויות, ולא ארגון שמפעיל אותם. ההחלטה הזו נבעה מהשליחות והרצון להשפיע על חייהם של כמה שיותר אנשים עם מוגבלויות. המחיר היה להפיץ את הידע שנרכש. כדי לעשות את זה היה צריך לעבד ולארגן את הידע התפעולי הייחודי ש TOM צברה במהלך השנתיים שלוש הראשונות. : איך מייצרים אירוע  'מקאתון'? איך מגייסים חסויות וכסף? איך מייצרים את הפניה למייקרים? איך  'מחלצים' את הצרכים של אנשים עם מוגבלויות, ואיך מבנה המאקתון נראה. לשם כך נכתב TOM BOOK והופצו סרטוני הדרכה, שאפשרו לקהילות ולקבוצות מייקרים בכל העולם לייצר אירועי TOM, מא' ועד ת'. העניין היה הימור עצום שהיה כרוך ב'איבוד' הבעלות על הידע, ואולי אף גם על הבלעדיות והיכולת לגייס שותפים ופלנטרופים, אך מבחינת המחוייבות לצורך החברתי, ברור שזו הייתה החלטה נכונה. ההחלטה איפשרה ל TOM להפוך למעין 'ארגון שדרה' שתומך באירועים בכל רחבי העולם. העניין כמובן יצר תחרות, אך בראייה כוללת, תחרות ביחס לסוגייה החברתית היא טובה.

הנקודה האחרונה מבדלת בין קהילה אקטיבית לקהילה גאוגרפית. קהילה אקטיבית, תשאף בדרך כלל לגדול כמה שיותר, לעומת קהילה גאוגרפית, שמכוונת לקבוצת ייחוס, שיש לה גבולות יחסית ברורים. TOM היא מיזם ייחודי מאוד. אבל, ביחס לתופעה או אתגר חברתי, כל התארגנות היא הקשרית ו' ייחודית' (שזו כמובן מילה מאוד בעייתית כשמתחילים חשיבה אסטרטגית )  והיא צריכה לפתח מנגנון והתארגנות שמתאימים למיזם ולסביבה שבתוכה פועלים. מיזם שתומך במשפחות עם ילדים בסיכון, יפתח מנגנון והתארגנות שונים ממיזם שעוסק בקידום שבילי אופניים.

 

דוגמא מעניינית היא עמותת נתיב בטוח, שפעלה כדי להפחית את התאונות בדרכים ולשפר את תרבות הנהיגה של אנשים באמצעות אכיפה אזרחית בדרכים  . המיזם בנוי על אפליקציה וטכנולוגיה שפיתחה העמותה, המאפשרת לנהגים לתעד עבירות תנועה חמורות תוך כדי נהיגה, באופן אמין ובטוח. הנהגים ממקדמים את הטלפון הנייד שלהם על השמשה בטרם תחילת הנהיגה, והאפליקציה מצלמת ומארגנת את המידע, ומאפשרת שליחה של עבירות תנועה לאגף התנועה במשטרת ישראל.

בציר 'הסיפור' המיזם היה צריך לענות באופן מאוד ברור על שורה של שאלות מתבקשות כמו: למה אזרח צריך לעסוק בבטיחות בדרכים? זה תפקיד המשטרה ! אתם רוצים שנהיה שטינקרים ! ולפצח את 'המודל המנטלי' (-הסיפור שהמשתתף מספר לעצמו) ביחס לנכונות שלו להשתתף במיזם.

נתיב בטוח ידעו לענות על השאלות הללו. נכון יותר לומר שהמיזם צמח מתוך התובנות הללו: למדינה לעולם לא תהיה אפשרות להציב ניידת בכל מקום, טכנולוגיות הצילום של פלאפונים יכולים לכסות על הפער הזה, ומדובר בסוג עבירות שנכון לרתום למאבק בהן את החברה האזרחית (civic participation).

ביחס למודל המנטלי, הזיהוי של אוכלוסיית היעד, אליה כוונה אפליקצית הצילום של המיזם, היא של נוסעים קבועים, או אנשים שנמצאים שעות רבות על הכביש, כך שהפוטנציאל שלהם לזהות עבירות תנועה חמורות גבוה משל אחרים. בנוסף, מכיוון שהם נמצאים הרבה על הכביש יש להם אינטרס מוגבר שהכביש יהיה מקום בטוח גם עבורם.

לגבי ה'שטינקריות', המיזם מראש נבנה כך שרק עבירות מסכנות חיים יישלחו לאכיפה משטרתית. בעבירות שאינן מסכנות חיים תשלח התראה לנהג, מבלי לערב את המשטרה. כך במודל המנטלי – אני לא שטינקר, אני מציל חיים, וביחס לעבירות קלות יותר, אני 'אח גדול' שנותן הערת אכפתיות לאח הקטן מבלי לערב הורים. המסר שהעמותה מנסה להעביר הוא שדיווח על עבירות תנועה המסכנות חיים באופן ישיר הוא החובה האזרחית של כל אחד מאיתנו, בדומה לחובה לדווח על ניסיון תקיפה, הטרדה מינית וכיוצ"ב.

מרכיב נוסף בהתארגנות הייחודית של נתיב בטוח היה בהקמת 'מועצה ציבורית': עמותה אינה חייבת להקים מועצה ציבורית, אך מקימי העמותה הבינו שכדי להצליח בשדה הסבוך של תאונות הדרכים הם חייבים שורה של שחקנים חזקים שיפתחו להם דלתות. דלתות מול המשטרה, הממשלה, חקר התאונות ועוד. לכן הם הקימו מועצה שהעמידה לרשות העמותה את המוניטין שלהם, ואת המומחיות שלהם. במועצה היו בכירים לשעבר במשטרה, פרקליט מדינה לשעבר, מנכ"לית מכון התקנים לשעבר, חוקרים בכירים בתחום ועוד. המועצה וחבריה תרמו רבות ליכולתו של המיזם להתחבר באופן מהיר ויעיל לגורמי אכיפת החוק.

במובן זה המיזם שיקף את החיבור בין הסיפור לבין ההתארגנות. לסיפור היו מרכיבים נוספים שרתמו, כמו העובדה שבניגוד לטכנולוגיות רבות שפותחו בשנים האחרונות, הטכנולוגיה הזו פותחה מתוך עמותה, עניין שהקל על המשטרה לאמץ אותה, ובכך שהמיזם פותח מתוך סיפור אישי וטרגדי של עו"ד יאיר נתיב, היזם שייסד יחד עם חברו, עו"ד זמר בלונדהיים, את העמותה.

%d בלוגרים אהבו את זה: